יומן מסע משפחתי- חלק חמישי: הפארק הלאומי גליישר

לקריאת הפוסט הקודם

יום ה 04.08.16

ההתרגשות מבחינתי בשיאה הבוקר. נכנסים לפארק הלאומי שאמור להיות היפה בנופים, The crown of the continent, וגם- ארץ הדובים, המקום בו אם לא רואים דב, כאילו לא היית בו. בפארק הלאומי גליישר (Glacier, יעני- קרחון) יש את ריכוז הדובים הגבוה ביותר בכל צפון אמריקה. העיסוק עם הדובים הוא חתיכת סיפור כאן.

בכל אופן, עד שאכלנו ארוחת בוקר, נסענו והגענו לכניסה לפארק היתה כבר שעת צהריים. אנחנו מסיימים את הימים מותשים די מאוחר, גם בגלל הלו"ז וגם בגלל שהשמש שוקעת כאן מאוחר, ולכן בבקרים קשה לנו לקום וההתארגנות לוקחת זמן. לפארק נכנסנו מכיוון מערב מ- West Glacier ישר למרכז המבקרים שב- Apgar על מנת להתייעץ לגבי מסלולי יום מומלצים לטיולים המתאימים לנו. את היום הראשון החלטנו להקדיש לטיול לאגם Avalanch. זה המקום להסביר שפארק גליישר הוא הפארק הלאומי במקום העשירי מבחינת מספר המבקרים בשנה, אך רובם מגיעים במהלך 3 חודשי הקיץ בלבד, ואני מניחה שאם הוא לא היה כל כך רחוק וצפוני, הוא היה ממוקם גבוה יותר ברשימה. אז ניתן להבין שהוא די עמוס כרגע, ובשעת הצהריים ליד המסלול בו רצינו לטייל אין חנייה. מה עושים? ממשיכים לנסוע לאורך הכביש ורואים שכולם חונים בשוליים בעלי שיפוע חד ביותר. איך חונים ככה? החלטנו להסתובב חזרה ולחפש שוב חנייה בחניות המסודרות, אבל- אוי. נתקענו במהלך הסיבוב באותם השוליים המשופעים בהם לא רצינו לחנות. גלגל אחד באוויר וה- SUV שלנו לא מוכן לזוז. תכף ומייד התנועה נעצרת, נוצר פקקון ואשה גדולה יוצאת מטנדר מאחורינו ומציעה להתחיל לדחוף. ועוד כמה גברים מצטרפים אליה, אבל האוטו- לא זז. ואז מושיע אותנו גבר עם טנדר וחבל שמציע את עצמו כגורר. הגברת מכווינה את התנועה משני הכיוונים. האוטו נחלץ, אנחנו מודים לכולם, סובבים על עקבותינו ומוצאים במזל מקום חנייה קרוב לתחילת השביל. מתחילים במסלול. תחילת המסלול מותאם לנכים כחלק ממסלול מעגלי ואז ישנו פיצול למי שרוצה להמשיך בהליכה עד האגם. בכל מסלול הליכה בפארק הזה ישנו שלט שמודיע על כך שאנחנו נכנסים כרגע לארץ הדובים. מה צריך לעשות? לטייל בקבוצה של מעל ל- 4 אנשים, כי אף פעם לא דווח על דובים שתוקפים קבוצת מטיילים, להשמיע רעשים ומחיאות כפיים, כדי שאף דב לא יופתע מנוכחותינו וההמלצה היא לשאת איתך ספריי דובים. מה זה? ספריי להגנה כמו נגד תוקפים, רק נגד דובים. לנו היה נראה מיותר לשאת ספריי כנגד דובים, בהנחה שאם גריזלי תוקף אותי, כנראה שלא אהיה מספיק זריזה לרסס אותו בספריי דובים, יוני סתם לגלג על הרעיון, אבל הלחץ שלי מלהיתקל סתם כך בדוב באמצע המסלול היה בשמיים, אפילו שהיו עוד המון מטיילים בשביל שלנו, כך שלא הסכמתי ליוני להתרחק בהליכה יותר מארבעה צעדים מאיתנו, כדי שנישאר בקבוצה של ארבעה (כן, ספרתי גם את הילדים), שרתי עם הילדים בקולי קולות שירי ילדים במהלך ההליכה  (כן, גם עם מחיאות כפיים) ודאגתי שנהיה רעשניים, למורת רוחו של יוני שאמר שאני מבריחה את כל החיות. ההליכה היא בתוך יער ולאורך נחל זורם ויפה. מבין העצים מבצבצים צוקים נישאים של ההרים מסביב. איזה יופי.

לאחר הליכה לא קלה עבור הילדים. הגדול הלך ברגל הכל בעצמו וממש שיבחנו אותו. הגענו לאגם. האגם קטן ורדוד, אבל סביבתו כל כך, כל כך יפה. סביב האגם הרים גבוהים, עליהם שאריות של שלג וזרימת מפלים של הפשרות השלגים היורדים לאגם. מקסים, התמונות לא מעבירות את היופי והצלילים.

ישבנו על בול עץ בתור ספסל, הסתכלנו על הנוף, אכלנו ושתינו ופתאום- רחש בקרב המטיילים האחרים, מתחילים להצביע לכיוון מסוים על הגדה מהעבר השני. אני מתקרבת במהירות ושומעת- יש דב מסתתר בין השיחים, הנה, תראו איך השיחים זזים שם. ונכון- היה שם דב. איזו התרגשות. מסתבר שמדובר על גור, דובי חמוד שעשה ג'סטה לכולנו, יצא מהשיחים והגיע לשפת האגם כדי לאפשר לנו לצלם אותו כראוי. איזה חמודי.

והיתה איתו גם האמא (כנראה) שהסתתרה בין העצים ולא נתנה לצלם. מכזה מרחק אני אוהבת אותם-  מהעבר השני של האגם. איזו בחירת מסלול מוצלחת. גם נוף, גם הליכה מאתגרת לילדים, אך אפשרית וגם דובים. את הדרך חזרה עשינו כמעט כולה בריצה. הגדול מסתבר אצן רציני שעבר את הדרך מהר מאוד ואני רצתי אחריו. הגענו חזרה למסלול הנגיש הקצר שבהתחלה והלכנו את חלקו האחר של המעגל אותו בצד בו לא הלכנו לפני כן. ופתאום הבן הגדול שהיה מעט לפנינו אומר: "הי, תראו מה יש פה"- אני מזנקת אליו למקרה שאיזה דב שחור נמצא שם, אך מולו, מספר מטרים קדימה  אייל נחמד עומד ובוהה בו. התלהבנו וצילמנו והמשכנו את דרכנו עד האוטו.

מכאן נסענו לחניון הלילה בו נישן את 2 הלילות הקרובים- חניון Fish Creek אשר לגדות אגם מקדונלד. החניון בסדר, עם רמת תחזוקה גבוהה, אבל החוקים כאן כל כך נוקשים שאפילו לשטוף את כלי הבישול הופך להיות משימה קשה, מכיוון שחייבים לשטוף לתוך פיילה גדולה בחלקה שלנו ואז לסחוב את המים המלוכלכים עד לכיור מיוחד בו מותר לשפוך המים, אך לא לשטוף הכלים. אנחנו מאוד מקפידים על ניקיון ושמירה הסביבה, אך צריך לתת מקום ראוי לשטוף כלים. פיילה לא היתה לנו, אז החניון מספק אחת קטנה, שכדי לשטוף את הכלים שלנו צריך 4-5 סבבים כאלו. מאוד לא כיף. האמריקאים שישנים עם אוהל משתמשים רובם בחד פעמי (ממש שמירת טבע) או פשוט צולים נקניקיות ומרשמלו על מקל, מה שלא מצריך שימוש בכלים. בכל אופן נהנו מערב כייפי של קמפינג. שני דברים הפחידו אותי מראש לגבי לינה בחניון לילה בגליישר, המינורי שביניהם הוא שיסגרו את חניון הלילה בגלל "פעילות דובים מוגברת" ונצטרך למצוא פיתרון אחר ללינה. השני והעיקרי יותר הוא שיהיה מאוד מאוד קר בלילה. שני החששות התבדו. החניון עמוס מטיילים, לא תנאים שחיות בר אוהבות (רק היתושים) והיה בלילה די קר, אבל ממש לא נורא. עם שקי שינה טובים וביגוד חמים ממש ישנים טוב. בכלל זכינו למזג אוויר נהדר ושמשי ביומיים הראשונים שלנו בפארק.

יום ו' 05.08.16

את היום השני שלנו בפארק החלטנו להקדיש לאזור מעבר ההרים Logan Pass. החלק המרכזי בפארק הלאומי גליישר, שהוא בעצם חלק מהרי הרוקי בצפון מדינת מונטנה, היא הדרך הנקראת Going to the sun המחברת בין החלק המערבי לחלק המזרחי של הפארק. הדרך עוברת בנופים היפים ונסיעה בה היא אטרקציה בפני עצמה. באזורים שונים בה מתחילים מסלולי טיול ויש בה נקודות תצפית רבות, כאשר החלק הגבוה בה הוא מעבר ההרים לוגאן, Logan Pass. אבל, יש בעיה קטנה- חנייה. המוני המבקרים שבאים לפארק רוצים להגיע בדיוק לאותם המקומות היפים, הנגישים והקלים יחסית להליכה וכך נוצרים ממש פקקים ובעיות של חנייה. אז מוקדם מאוד בבוקר קמנו, העמסנו את הילדים ישנים עם פיג'מות לאוטו ויצאנו לדרך לכיוון לוגאן פאס. הנסיעה מחניון הלילה שלנו בחלק המערבי של הפארק ללוגאן פאס לוקחת כשעה, מכיוון שהנסיעה על דרך ׁ(Going to the sun (GTTSׂ היא נסיעה איטית והנופים מאטים עוד יותר את הנסיעה. נאמר לנו להגיע ללוגאן פאס לפני תשע בבוקר על מנת למצוא חנייה, ואכן הגענו ברבע לתשע, חנייה עוד הייתה, התארגנו, הלבשנו הילדים באוטו ועד שהיינו מוכנים לצאת לטיול כבר החנייה התמלאה ונסגרה. התחלנו במסלול מאוד פופלרי הנקרא Highline trail, בהדרכת ריינג'רית,

אבל איך שהגענו לחלק שמצדיק את שם המסלול, ההליכה על הצוק שמעל ל- GTTS הטלתי ווטו על המסלול עם ילדים כה קטנים, על אף שהדרך לא באמת מסוכנת, לא רציתי לחטוף התקפי לב כל ההליכה והחלטתי שאנחנו הולכים רק כמה צעדים שם, מתפעלים מהנוף וחוזרים ללוגאן פאס לעשות מסלול אחר שנקרא "האגם הנעלם", The hidden lake. המסלול מדהים ביופיו ולא קשה, לכן מאוד פופולרי. הוא יוצא ממש ממעבר ההרים. רואים בו את כבשי ה- bighorn ואת עזי ההרים שמאפיינות את האזור.

המזג אוויר היה ממש חם ואפילו עז ההרים החליטה להתקרר על פיסות השלג שעוד נשארו….

היו אנשים שטענו שראו באזור גריזלים ממרחק, אבל אנחנו לא ראינו. לאחר טיפוס לא מאוד קשה (לנו), עלול להיות קשה לאנשים מבוגרים, או כאלה ממש חסרי כושר, הגענו לתצפית על האגם הנעלם. מהמם.

צילמנו תמונות, אכלנו משהו קטן והתחלנו את הדרך חזרה. אם רוצים ניתן להמשיך את המסלול ולרדת עד האגם עצמו, אבל אנחנו וויתרנו. כשחזרנו לחנייה כבר הגיעה שעת אחר הצהריים. בהרכב שלנו אנחנו הולכים את המסלולים די לאט. התחלנו לנסוע חזרה לכיוון חניון הלילה שלנו, כאשר הפעם לא מיהרנו ועצרנו לתצפיות היפות שבכביש.

במהלך הנסיעה חזרה לחניון הלילה הבנו שחניונים אחרים בפארק קרובים יותר למקומות הטיול העיקריים, אך לא ניתן להזמין בהם מקום מראש, כך שזו לא היתה אופציה מבחינתנו. חניוני לילה שהם על בסיס "תופס מי שמגיע ראשון" בפארק כזה פופולרי, זה אומר להגיע לפני שמונה בבוקר על מנת לתפוס מקום וזה לא פרקטי עבורנו. חניון הלילה שהיינו בו הוא עם גישה לאגם והאנשים בוחרים ברחצה באגם במקום במקלחות, בהן לא תמיד יש מים חמים. בערב השני שלנו כאן קיבלנו אזהרה מהריינג'ר שבמקום (אמיתית עם רישום ממוחשב וכו') על כך שבולי העץ בהם השתמשנו למדורה חורגים מגבולות טבעת הברזל. שוב פעם, אנחנו מקפידים מאוד על שמירה של הסביבה וברור לחלוטין הצורך לשמור מפני שריפות שקורות כאן לעיתים די תכופות, אך הם מגזימים, ובנוסף בדף ההנחיות שקיבלנו לא היה מצוין שאסור שהעצים יחרגו מגבולות טבעת הברזל… נו טוב, ספגנו את האזהרה ברוח טובה והמשכנו להנות מהקמפינג.

יום ש 06.08.16

היום אנחנו עוזבים את חניון הלילה ב- Fish Creek כדי להתמקם בצד המזרחי של הפארק ליום וחצי הקרובים. אכלנו ארוחת בוקר, ארגנו וארזנו את כל הציוד- עניין של כמעט שלוש שעות. ויצאנו לדרך, שוב פעם דרך GTTS. את הדרך עד לוגאן פאס כבר הכרנו, ולאחר מעבר ההרים עצרנו במספר נקודות עניין לאורך הדרך. מפל שזורם לכביש, תצפית על קרחון ג'קסון- הקרחון היחיד שניתן לראות מהכביש, אגם סנט מרי והאי שבו.

שני דברים מאוד בולטים לגבי הפארק, מלבד היותו מאוד מאוד יפה: 1. הקרחונים שבו הולכים ונעלמים מהר. בעוד 14 שנה כבר לא יהיו קרחונים יותר בפארק, וגם אלו שרואים די מצומקים. 2. בכל אזור בפארק רואים סימנים של שריפות עבר. סביב אגם סנט מרי הדבר מאוד בולט, אזור גדול מהיער נשרף וכעת נשארו כל העצים השרופים ממסביב, כקונטרה לאגם ולירוק זה מאוד בולט ועצוב. זה נכון ששריפות הן חלק אינטגרלי מהאקולוגיה של יער וסביבה, כך מתחדש היער, ואני לא יודעת האם בשנים האחרונות האזור חווה יותר שריפות מאשר בשנים שלפני כן, כתוצאה משינויי אקלים או מרשלנות של מטיילים, אך עדיין- לא כל כך נעים לראות יער שרוף.

לאחר שהשלמנו את הדרך בכניסת סנט מרי שבמזרח הפארק, יצאנו ממנו ונסענו לחלק ב- Many Glacier. פארק גליישר מחולק למספר חלקים אשר אין ביניהם חיבור של כבישים מבלי שיוצאים מתחומי השיפוט של הפארק, וכך אם רוצים לעבור לאזור אחר בפארק צריך לצאת ולהיכנס בכניסה של האזור הרצוי. Many Glacier אמור להיות לב ליבו של הפארק עם המקומות היפים ביותר, פחות הומה וריכוז בע"ח גדול. התחלנו ללכת במסלול המוביל לקרחון גרינל ליד אגם Swiftcurrent לאגם ג'וזפין וגם כאן- המשך השביל סגור בגלל פעילות של דובים. התברר לנו שכאשר מכריזים על  מסלול כסגור בגלל פעילות מוגברת של דובים (מה שאומר שראו אותם מתקרבים למסלולים עצמם), אז צריכים לעבור 3 ימים רצופים, בהם סורקים ריינג'רים את המסלול ומוודאים שלא ראו בו דובים, אם רואים דוב, צריך להתחיל מחדש ספירה של שלושה ימים. המסלול שרצינו לעשות נסגר רק אתמול ואנחנו הבנו שגם מחר לא נצליח לעשות אותו. אז בילינו קצת באגם ג'וזפין שם הנוף יפה, חיפשנו גריזלים על מורדות ההרים, שם ראו אותם מטיילים אחרים רק לא מזמן, אבל לא ראינו אף לא אחד. כן ראינו נחש טורף דג ואת מזג האוויר מתחיל להתקדר.

פתאום ברקים ורעמים מתחילים ואנחנו מבינים שהדרך חזרה לאוטו הולכת להיות מעניינת. הגשם מתחיל ומתחזק והחלטנו לרוץ בחזרה עד לחנייה. הגדול רץ את כל הדרך בלי הפסקה! (כקילומטר והוא בן ארבע וחצי). הגענו רטובים לאוטו והתחלנו לחשוב איך אנחנו הולכים להקים את האוהל שלנו בחניון סנט מרי בגשם…. קיווינו שעד שנגיע לשם הגשם יפסק והשמיים יתבהרו. כמובן שהיינו אופטימיים מידי… אז נכנסנו חזרה לפארק בכניסת סנט מרי ונכנסנו לחניון הלילה. המקום נראה ממש לא מושך בגשם. אולי החניון שנראה הכי פחות מושך מאילו שהגענו אליהם בטיול. התחלנו ביחד, שלושת הגדולים להקים את האוהל (הקטן ישן באוטו) ואז יצאנו לאכול במסעדה במקום לבשל בחלקה שלנו. הגענו למסעדה חמודה ממש, רועשת והומה הנקראת Two sisters ב- Babb ונאלצנו לחכות כחצי שעה עד ששולחן יתפנה.

היה לנו חמים, נעים וטעים ואז אין ברירה- צריך לחזור לאוהל והגשם לא פסק. הלילה היחידי שבו התבאסנו קצת שאנחנו לא מטיילים עם קראוון.

את הלילה עברנו בשלום, דבר לא נרטב מלבד האוהל שעמד במשימה בגבורה.

יום א 07.08.16

הבוקר כבר לא גשום, אבל גם לא בהיר. בוקר קודר שכזה בו צריך לקפל אוהל רטוב. ניגבנו  אותו כמיטב יכולתנו עם המגבות שלנו (בידיעה שהיום צריכים לעשות כביסה). זהו הבוקר האחרון שלנו בפארק גליישר. היום אנחנו צריכים לנסוע דרומה עד להלנה, עיר הבירה של מונטנה, הרחוקה כארבע שעות נסיעה מהכניסה המזרחית לפארק בסנט מרי. בשעות שנותרו לנו בפארק החלטנו לנסוע לאזור דרום- מזרחי שלו הנקרא Two Medicine. היום כולו עדיין קודר, אבל ניתן לטייל. גם כאן, מסלול הטיולים הקצר והנוח סגור בגלל בדובים. אוף. אבל בשל כך החלטנו לעשות שיט על האגם, לחצות אותו וללכת למסלול קצר וקל בצד השני שמגיע עד למפלי Twin. כשמם כן הם, זוג מפלים יפה. ההליכה היתה בהדרכת משיט הספינה שהיתה כלולה במחיר השיט. היה נחמד ביותר.

את כל הסיבוב הזה סיימנו כבר אחרי הצהריים כאשר לפנינו עוד מספר שעות נהיגה (זאת אומרת ליוני…).  יצאנו מהפארק דרך אזור East Glacier וככל שהתרחקנו ממנו ומהרי הרוקי הדרך התחילה להראות כפרית ודי חד גונית, אך מאוד יפה, כולה עוברת בין גבעות, שדות וחוות.

השתמשנו במפת נייר של מונטנה שקיבלנו מהריינג'רים בגליישר ואכן הגענו בשעות הערב להלנה החמודה למלון מצוין (Hampton inn), הכי טוב עד עכשיו ובמחירים נמוכים. איזה כיף להגיע למלון טוב אחרי 3 לילות בקמפינג, למקלחת טובה וקפה חופשי. יוני נסע להביא לכולנו פיצה והלכנו לישון שבעים, נקיים ומרוצים. מחר בבוקר אנחנו צריכים לנסוע ולהגיע עד לעיר Gardiner בדרום מונטנה הנמצאת ממש בכניסה הצפונית לפארק הלאומי ילוסטון. ילוסטון הוא אבי הפארקים הלאומיים בארה"ב ובעולם (!), אשר שוכן בעיקרו במדינת וויומינג השכנה למונטנה. על פרק הילוסטון של טיולינו בפוסט הבא.

מפת המסלול