אנו מכירים אותו כעין חצבה, אבל היישוב הדרומי ביותר במועצה האזורית תמר זכה במרוצת ההיסטוריה לארבעה שמות נוספים, הם עין חוצ'וב (חוסוב), תמר המקראית, תמרה הרומית ועיר אובות
מקורות המים והדרכים היו לאורך ההיסטוריה נתונים חשובים ביותר להתיישבות האדם, וכך נבחרו נקודות ציון גיאוגרפיות בעלות חשיבות עבור מתיישבים. מצודת תמר המקראית, או בשמה הערבי עין חוצ'וב, היא דוגמה מצוינת למיקום גיאוגרפי ולתנאים הפיזיים אשר היו אבני היסוד להקמת מצודה חשובה זו בדרך הערבה. המעיין השופע במקום, עצי השיטה והשיזף הרבים אשר העניקו צל לעוברי הדרך וצומת הדרכים החשוב בערבה בין ים המלח למפרץ אילת ובין עזה לפטרה – כל אלו הפכו את עין חצבה לנקודת דרכים חשובה במיוחד.
תמרה הרומית במפת מדבא
במשך שנים רבות לא זוהתה המצודה עם תמר המקראית. חוקרים רבים שעברו במקום במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 לא עמדו על ההקשר למפעלי הבנייה של שלמה המלך במדבר. החוקרים שייכו את המקום למצודה מן התקופה הנבטית או למבנה רומי אחר. הראשון אשר הצביע על המקום כתמר המקראית היה יוחנן אהרוני, בעקבות סיור שנערך במקום בשנת 1950 עם בנימין מזר במסגרת לימודי ארכיאולוגיה של תלמידי האוניברסיטה העברית.
במלכים א' פרק ט', פסוקים י"ז-י"ח נאמר:
"וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת גָּזֶר וְאֶת-בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן. וְאֶת בַּעֲלָת וְאֶת (תמר) תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר בָּאָרֶץ".
הציטוט המקראי יחד עם ממצאי החרסים אשר התגלו בסיור בשנת 1950 הובילו את אנשי המחקר למסקנה שזוהי תמר.
עד לזיהוי זה הייתה ידועה המצודה בשמה עין חצבה, מעין ניסיון לתת צליל עברי בשם הערבי עין חוצ'וב, שמשמעותו המעיין השופע. ועדת השמות הממלכתית הקפידה באותן השנים להעניק שמות עבריים לאתרים היסטוריים, ובאין זיהוי ארכיאולוגי היסטורי מתאים, הוענקו למקומות שמות בעלי צליל עברי על סמך זה הערבי. אילו בחרה הוועדה בתרגום השם הערבי, היה אפשר להעניק למקום את השם עין שפע. ואולם כאשר הוקם בשנת 1960 מושב עין חצבה, הוענק לו השם בהתאם לבחירת ועדת השמות, על בסיס עין חוצ'וב.
מצודת תמר המקראית של שלמה המלך נהרסה ושוקמה מחדש על ידי מלכי יהודה. ישנם שלושה מלכים המתאימים לשיקום זה וכולם נזכרים כמי שביצעו פעולות מלחמתיות נגד אדום. האדומים הם עם שמי פגאני, שהפריע רבות לבני ישראל במרחב הדרומי מזרחי. ואלו מלכי יהודה אשר פעלו כפי הנראה בתמר המקראית:
יהושפט – כך נאמר במלכים א' פרק כ"ב, פסוק מ"ט: "יְהוֹשָׁפָט עשר (עָשָׂה) אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ לָלֶכֶת אֹפִירָה לַזָּהָב וְלֹא הָלָךְ כִּי נשברה (נִשְׁבְּרוּ) אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר". יהושפט ניסה לחדש את הסחר הימי מים סוף (שפרח בימי שלמה), אך אניותיו נטרפו. חוקרי המקרא סבורים שאולי הביצורים והמגדלים במצודה נכללים בבנייה של יהושפט לקראת חידוש הסחר.
אמציה – היכה את האדומים בגיא המלח ותפס את "הסלע" (כנראה עיר הבירה של האדומים, מזוהה כיום עם בצרה, 20 ק"מ דרומית לטפילה). מלכים ב' פרק י"ד, פסוק ז': "הוּא הִכָּה אֶת אֱדוֹם בְּגֵי המלח (מֶלַח) עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וְתָפַשׂ אֶת הַסֶּלַע בַּמִּלְחָמָה וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ יָקְתְאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה".
עוזיה – בנה וביצר את אילות ובכך השיב אותה לשבט יהודה מידי האדומים. דברי הימים ב' פרק כ"ו, פסוקים א'-ב': "וַיִּקְחוּ כָּל עַם יְהוּדָה אֶת עֻזִּיָּהוּ וְהוּא בֶּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ, תַּחַת אָבִיו אֲמַצְיָהוּ. הוּא בָּנָה אֶת אֵילוֹת, וַיְשִׁיבֶהָ לִיהוּדָה אַחֲרֵי שְׁכַב הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו".
והנה התברר לחוקרים כי לאחר שיקום מצודת תמר על ידי אחד ממלכי יהודה הנזכרים נהרסה המצודה בשנית על ידי רעש אדמה חזק מאוד שהתקיים במחצית המאה ה-8 לפנה"ס. אפשר לשייך את המופיע בראשית נבואתו של הנביא עמוס בפרק א', פסוק א' להרס המצודה: "דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ: אֲשֶׁר חָזָה עַל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל – שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ".
מחוץ לחומות מצודת תמר המקראית של אחד ממלכי יהודה נמצא מקדש אדומי, ובו אבנים ניצבות ובמרכזן אבן המזבח. בתוך המתחם נתגלו עשרות כלים שמתאימים לתרבות הפולחן האדומית. בנוסף התגלו כלי פולחן גבוהים, שעל גביהם ככל הנראה הקטירו קטורת. החוקרים מסבירים כי תופעה זו של אימוץ תרבות שכנה רווחה מאוד בתקופה, ולא מן הנמנע כי חיילי המצודה מאנשי יהודה החזיקו במסורות ובאמונות אדומיות מקומיות, וכי אחת הסיבות המרכזיות להימצאות המקדש מחוץ למצודה היא על מנת לאפשר לעוברי הדרך לקיים חופש פולחן באין מפריע בִּזמן שלום, וזאת מבלי להיכנס לתוך המצודה.
סיור באתר העתיקות
מגרש החנייה, ספסלי הישיבה והשירותים הנקיים, כולם מתוחזקים בהתנדבות על ידי עמותה נוצרית בשם Blossoming Rose. אנשי העמותה שמו להם למטרה לקדם תוכניות חינוכיות ללימוד ההיסטוריה העתיקה של ארץ ישראל. חברי העמותה חופרים את המקום בהתנדבות, תחת הנחיית רשות העתיקות, דואגים לשלטי ההסבר, לניקיון ולהסדרת האתר.
מרחבת החנייה יוצא שביל הליכה לכיוון שער העיר העתיקה. בכניסה לעיר יש כבש משופע הממשיך את מבנה השער עצמו. הכבש הוא רמפה משופעת אשר בעולם העתיק אִפשרה להכניס לעיר עגלות רתומות לבהמות, ובמקביל להגן על העיר באמצעות חומותיה ומגדליה. החומה המובילה אל הכבש בנויה אבני גוויל מקומיות וחלקיה החיצוניים בלבד מסותתים מאבני גזית. השער ששרד שייך למצודת מלכי יהודה השונים והוא בנוי בסגנון מקראי אופייני של שערי מסרק (שער בין ארבעה תאים). בעיתות מלחמה ישבו בשערי העיר השומרים ובעיתות שלום ישבו שם הסופרים, שעסקו בתיעוד, רישום והעברת המידע הכתוב. בית השער הוא ליבה הפועם של המצודה, כאן מתקיימים המסחר, העברת המידע וכל הפעילות החשובה של מצודת הדרכים העתיקה.
משער העיר מתקדם השביל אל עבר עץ השיזף המצוי. העץ בן מאות שנים, מעריכים כי בין 400 ל-600 שנה, ויש האומרים שזהו השיזף בעל הגזע הגדול בישראל. העץ ניזון משכבת המעיין של עין חוצ'וב, כאן ממש הייתה הנביעה בעבר. שאיבת מי התהום והירידה במשקעים בערבה הובילו להתייבשות המעיין ולפגיעה בעץ המפורסם. השיזף היה ציון דרך ותחנת דרכים חשובה בדרך לאילת. זאב וילנאי, מראשוני הסיירים, חוקר ארץ ישראל ומראשוני מורי הדרך, מתאר את מסעותיו בנגב ואת מפגשו עם עץ השיזף המפורסם של תמר המקראית, בספרו "ואהבת את ארצך כמוך" (הוצאת כרטא, 1975):
"ממעלה עקרבים התחיל המסע הקשה. הדרך מפותלת וסכנותיה רבות. ירדנו מהאוטובוסים והתקדמנו ברגל במורד התלול כאשר האוטובוסים עושים את דרכים לאט ובזהירות אחרינו. פה ושם נאלצנו להרחיב את הדרך בכלים שהבאנו עימנו, או למלא באבנים את החריצים שבשולי הדרך. אחרי שעה ארוכה ומייגעת הגענו למטה, אל מישור הערבה ועל גבולה נחנו, בצל אותו סלע עצום שעל שום צורתו קראנו לו 'הצפרדע' או 'האריה'. לימים עיטר סלע זה את אחד הבולים הראשונים של מדינת ישראל. חצינו את נחל צין ובאנו את התחנה הראשונה בערבה. עין חוס'וב, כיום חצבה. כאן עמדה תחנת משטרה קטנה, בנויה על יסודות מצודה רומאית, בצל שיזף עתיק יומין, גדול וענף. במשטרה נמצאו שוטרים מעטים. המפקד היה אנגלי, השוטרים היו בדואים והממונה על תחנת האלחוט היה יהודי. בעין חוס'וב לנו בחצר המשטרה, אם המפקד הרשה לנו, ואם לא הורשינו להיכנס אל חצר המשטרה – שכבנו לישון על אם האדמה, תחת השיזף".
עץ השיזף בתמר המקראית
השלב הרומי של תמרה הוא מצודה רומית תקנית מדגם "קסטלום" בגודל 50 על 50 מטר בערך. המצודה הייתה חלק מסדרת מצודות רומיות שנבנו לאורך הדרכים וגבולה המזרחי של האימפריה במטרה לבצר ולחזק את הנוכחות הצבאית בסְפר האימפריה. הרומים התקינו מצודות נוספות בערבה ובמדבר יהודה, הציבו אבני מיל ובנו מצדים לאורך דרכים המקשרות את הערבה עם הר הנגב.
מעץ השיזף אפשר ללכת אל בית המרחץ הרומי הנמצא בפינה הדרומית מזרחית של האתר. בית המרחץ נחפר ושומר ואפשר לראות את מערכת הריצוף הכפולה, את קירות המבנה ואת כלל האלמנטים האדריכליים על פי תבניות הבנייה הרומיות.
השרידים המאוחרים שייכים לתקופת המנדט הבריטי ולראשית הנוכחות של צה"ל במקום. בשנת 1927 הגיעו למקום הבריטים, שהיו משוכנעים כי יימצאו בערבה מחצבים יקרים. נבנתה פה תחנת משטרה בריטית שנקראה תחנת רוכבי הגמלים. הבריטים שלטו על הדרך ועל המים ובנו תעלה
ליד הבאר העתיקה (הסמוכה לעץ האשל באתר) עבור הזרמת המים אל השוקת לטובת השקיית בעלי החיים. מבנה תחנת המשטרה הבריטית, השוקת ותעלת המים הוכרזו כמבנים לשימור על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת.
עיר אובות
עיר אובות, יישוב חדש בערבה, כך התבשרנו לאחרונה בפרסומים שונים על החלטת הוועדה הארצית לתכנון ובנייה. שרידי תמר המקראית, וחברי העמותה הנוצרית המתגוררים במקום ותושבי המקום, לצד המשפחות הבדואיות שבו, הם חלק מגלגל ההיסטוריה המרתק של המקום ומהנבואות השונות של המאמינים במקום.
בשנת 1966 הגיע לעין חוצ'וב שמחה פרלמוטר, יהודי אמריקאי אשר ראה בחזונו את בני ישראל בנדודיהם במדבר.פרלמוטר ראה בכתוב בנביא ישעיהו פרק ס"ג: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" ומכך הבין שהמשיח עתיד להגיע מהרי אדום, דרך הערבה והלאה לירושלים. במהלך 1967 היה בדרכו יחד עם קהילת יהודים שעלתה מארה"ב לאילת, ובעקבות הכביש המשובש והמסוכן, נהגי המשאית לא הסכימו להמשיך דרומה והורידו אותו ואת הקהילה במואה (ליד צופר), שם קבע את מקומו למשך כשנה. עם פינוי הבסיס הצבאי בעיר אובות והמעבר לבסיס אחר (עין יהב), הורה אלוף פיקוד דרום דאז, שייקה גביש, להעביר את פרלמוטר ממואה, שלא היו בה תשתיות לקיום יישוב, לבסיס שננטש, שבו היו קיימות תשתיות מתאימותבמהלך השנים קיבל פרלמוטר אישור ממוסדות המדינה להקים קיבוץ במקום.
ברבות הזמן יצר פרלמוטר קשרים עם חסידות תולדות אהרון בירושלים וניהל במקום אורח חיים של "קיבוץ דתי". בתחילת שנות ה-80 פורסמו נגד פרלמוטר פשקווילים בירושלים והוצא נגדו פסק דין של העדה החרדית, בשל טענות לעשייה מיסיונרית. ארי, בנו של שמחה פרלמוטר, נהרג בשנת 1994 בפיגוע בתחנה המרכזית בחדרה, פרלמוטר עצמו נפטר כמה שנים אחריו – שניהם קבורים בבית העלמין עיר אובות, בצל הדקלים. הסכסוך עם העדה החרדית ומותם של השניים היו למשבר קשה. במשך שנים ניהלו בני המשפחה מאבקים משפטיים מול מוסדות המדינה והמועצה, שרצו להוציאם מהמקום. ב-1992 נחתם הסכם שבו מכירים בנחלה חקלאית ביישוב עיר אובות – חכירה לדורות, עבור משפחת פרלמוטר.
לקריאת הכתבה במגזין עלי תמר של המועצה האזורית תמר
AleiTamar194
AleiTamar194